אדם שוב מדבר על יהדות 

ירעם נתניהו | 29/9/2009 מעריב Nrg

אדם שוב נולד בשנת תשל"ו (1976 למניינם) וגדל בשכונת מטרסדורף בירושלים. למד בחדר "עזרת תורה" וב"תלמוד תורה עמנואל", בישיבות "אור ישראל" ו"קול תורה", ויצא בשאלה בגיל 15. שירת בגלי צה"ל, שם היה כתב לענייני בריאות ופלילים, כתב בכנסת ועורך ומגיש חדשות. בטלוויזיה הגיש את הסדרה "חוזר ושב" שעסקה באחורי הקלעים של הקהילה החרדית, וכן את הסדרה "פרות קדושות".
היה כתב בחדשות ערוץ 2, עורך בחדשות 10, ועורך ראשי של החדשות המקומיות בהוט. היה עורך ומנהל TheMarker Caf?. למד באוניברסיטה העברית בירושלים BA  כללי והיסטוריה.
זה שנתיים מנהל את החברה שייסד Refresh שמלווה חברות ומותגים בעולמות המדיה החברתית - בלוגים, רשתות חברתיות וקהילות. מרצה בבית הספר לתקשורת של המרכז הבינתחומי הרצליה.
רווק, מתגורר בתל אביב.

אלוקים
האלוקים שלי הוא אלוקי המצפון. הוא מייסר אותי לא מעט, אבל גם מתגמל אותי לעתים תכופות.

אתיאיסטיות
אני אגנוסטיקן. כלומר: אינני סבור שכיום יש לבני אדם ולמדע יכולת להוכיח את קיומו או אי קיומו של אלוהים. כך או כך, השאלה הזו לא מטרידה אותי ולא רלוונטית לאורח חיי. אם יש אלוהים אני משוכנע לחלוטין שהוא לא מתעניין בכל הטקסים שהלבישו עליו, ואם אין, אז אשרי המדע והטבע.

התנ"ך
ההחמצה הגדולה של ילדותי. לצערי, במגזר החרדי שמים פחות דגש על לימוד המקורות התנ"כיים והרבה יותר על תלמוד ופלפוליו. כך יצא שאך שגדלתי בסביבה דתית, נשאר לי מעט מאוד ידע מהאוצר הבלום והמדהים הזה.

מצוות
לא מוצא עניין וטעם בקטגוריית "בין אדם למקום", אבל משתדל מאוד לקיים רק את אלה ששייכות להגדרת "בין אדם לחברו", ומתייסר מאוד כשאני נכשל בזה.

כיפה
פעם הרגשתי עירום בלעדיה, כיום מרגיש שהיא חוצצת ביני לבין כיפת השמים, ולא נוח לי אתה. אף על פי כן, אני מקפיד לשים אותה בלוויות או בטקסים שבהם חשוב לאחרים שאהיה אתה.

תפילין
מהמקום שבו אני נמצא היום, הנחת תפילין נראית לי כמו טקס כמעט פגאני. לא מתחבר לזה.

שבת
חוק יהודי-סוציאלי מהמעלה הראשונה. כואב לי לראות איך מנהג יהודי כה כביר מקבל יחסי ציבור גרועים במיוחד בגלל קומץ חרדים שמשתמשים בו כעילה לפגיעה באחרים.

יום כיפור
"כל האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה", זו אמרת חז"ל שמהדהדת לי בראש בכל פעם שמצפוני מייסר אותי. יום כיפור איננו מירוק אוטומטי שנתי של חטאינו, ובעיקר אני משתדל להזכיר לעצמי ולסביבתי, ש"עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר".

מוזיקה חסידית
גדלתי במשפחה ליטאית, שחסידות הייתה ממנה והלאה וכך גם המוזיקה החסידית, או מוזיקה כלשהי בכלל. בגלל זה עד היום אני סובל מהיעדר טעם מוזיקלי מגובש.

אברהם פריד
פה ושם, בחדרי בישיבה הייתי חוטא בהקשבה לקלטות שלו ושל עמיתו הזמר החרדי מרדכי בן דוד באמצעות ווקמן קטן שהברחתי לפנימייה, על אף האיסור החמור להחזיק במכשירים כאלה במסגרת הישיבה. אני זוכר רגעי התרגשות גדולים בזמן ההאזנה להם. במרחק השנים עלה בי חשד שהייתה זו התרגשות של פחד שיתפסו אותי יותר מאשר התרגשות מוזיקלית.

מוזיקה יהודית
לא מתחבר. החינוך שקיבלתי בז ל"אנשי אמצע" יותר משהוא בז לחילוניים. ה"מזרוחניקים", כמו שכונו אנשי הכיפות הסרוגות וכך גם החוזרים בתשובה, לא היו מגזרים אהודים אצלנו. אני כמובן ממש לא בז להם כיום, אבל החינוך הזה כנראה טבע בי בכל זאת חותם חזק מאוד. עד היום אני יכול ליהנות רק מהקצוות: או מדונה או פרקי חזנות.

הציונות הדתית
ההחמצה הגדולה של החברה הישראלית. היה לה פוטנציאל אדיר להפוך לגשר בין חרדים לחילוניים והיא החמיצה אותו בהתמדה שאין להתגאות בה.

תורתו אמנותו
בדרך כלל, למעט מקרים נדירים ביותר, זו מכבסת מילים לבטלנות. חשוב לזכור תמיד שחז"ל גם הזהירו ש"אם אין קמח אין תורה". החברה החרדית, כמו כל חברה, חייבת להיות חברה יצרנית, מועילה - גם במישור הגשמי, שאם לא כן לא יהיה לה קיום.

נטורי קרתא
תינוקות שנשבו. קשה להאשים במשהו אנשים שגדלו בסביבה כה מסוגרת ופנאטית. זה הופך את מצבה הקיומי של נפש האדם למיוסרת ומלאת מטענים שקשה לחיות אתם.
חס עליהם.

חניון קרתא
אני בעד לנהוג ביד קשה ובלתי מתפשרת נגד אלימות וניסיון להכתיב לאחרים אורח חיים. מנגד, חייבת להימצא הדרך להסדר. כיום יש בקרב מנהיגי החרדים לא מעט אישים מפוכחים ואינטליגנטיים שאפשר לדבר עמם. זה חייב לקרות, לא היום, אתמול. חבל על כל רגע.

בג"ץ
סנהדרין, בלי קדושת הסנהדרין. מותר וצריך לבקר אותו, מותר וצריך לשאול שאלות ולערער, אבל חייבת להיות סמכות עליונה וסופית. מה שיפה במדינת היהודים המודרנית זה שיש חוק אבל אין קודש - וזו בעיניי צריכה להיות תמצית היחס לבג"ץ.

ש"ס
בצד הפוליטי ?  מנהיגים בתנועה אחראים לכמה מהמעשים המגונים ביותר בהיסטוריה הישראלית. בצד החברתי - תנועה שעשתה אי אלו דברים נפלאים.

יתד נאמן
ה-עיתון של שנות ילדותי. הייתי קורא בשקיקה מהתחלה ועד הסוף כולל מודעות האירוסין ומודעות האבל. כיום משעמם אותי.

שטריימל וקפוטה
משעשע לראות איך מנהגי האיכרים הגויים בגולה לשים פרוות על ראשם הפכו לדגל יהודי. בכל אופן, במגזר הליטאי שאליו השתייכתי לא לובשים בדרך כלל שטריימל וקפוטה אלא כובע. בדרך כלל מתוצרת בורסלינו האיטלקית היוקרתית או חליפה תוצרת ורסצ'ה ומותגי-על אחרים. נהנה לראות חרדים מטופחים בעלי מודעות אופנתית גבוהה.

נחום שוב
השם שבו נולדתי, ועד היום מופיע בתעודת הזהות שלי לצד השם אדם. לא הפניתי לו גב, ויש פה ושם כאלה שעדיין קוראים לי נחום. אני לגמרי מחויך לגבי זה.

יציאה בשאלה
התהליך שהפך את חיי מגיהינום לגן עדן.

אגודת הלל
עמותה חשובה לסיוע לחוזרים בשאלה שלצערי לא הייתה קיימת בתקופה שבה אני עזבתי. אילו התקיימה אז, סביר שמסע הייסורים הנורא שעברתי היה נסבל יותר.

חזרה בתשובה
מפלט שאני יכול לגמרי להבין. חזרה בתשובה היא פטנט לא רע לפתרון בעיות ומוצא מפתה מאוד. יש סוגי אנשים ובעלי מבנה אישיות מסוימים שעבורם החזרה בתשובה והדת הם המתכונת היחידה לחיים שפויים. החופש

הדמיוני שיש לאנשים חילוניים מקשה מאוד על החיים. אין רב שינחה אותך ברגע משבר, אין תורה שתדריך אותך ברגעי דילמה דרמטיים, ואין לכל דבר סיבה, מסובב והסבר. התשובה לעולם נוחה יותר מהשאלה.

ישראל סגל
אבי השני, ומורי הראשון. איש יקר, חכם, יצירתי, עיתונאי בחסד עליון - כמו שאני זוכר אותו, וסופר מעורר השראה ?  כפי שהיה רוצה שיזכרו אותו. אהבתי אותו עד מאוד.

ברסלב
חסידות עם לא מעט תימהונים ומוזרים. עם זאת, באחדים מהחסידים שפגשתי מצאתי גם לא מעט קסם, שמחה, ואהבת אדם אמתית. חלק ממורשתו של רבי נחמן היא ללא ספק נדבך רב חשיבות וקסם ביהדות.

חב"ד
בבית אבא היו מספרים לנו ששאלו פעם את הרב ש"ך, מנהיג הפלג הליטאי, מהי הדת הקרובה ביותר ליהדות? הרב ש"ך השיב: חב"ד. גדלתי בסביבה שבזה לחסידי חב"ד וראתה בהם עובדי אלילים שהכתירו את רבם למשיח עלי אדמות.

הרב קוק
הייתי סקרן מאוד לדעת איך היה מוביל את צאן מרעיתו אילו חי בימינו אנו. יש לי תחושה שישיבת מרכז הרב שייסד הייתה הופכת להרבה פחות ימנית-קיצונית תחת הנהגתו.

התקשורת הישראלית
כור מחצבתי המקצועי והמקום שבחצרותיו ביליתי למעלה מעשר שנים בחיי. לאחר שעזבתי לטובת העולם העסקי חשבתי שלעולם לא אתגעגע, אבל התבדיתי, אני מודה: יש רגעים שבהם חסר לי הסיפוק שקיבלתי במקצוע הזה.

רכילות
מרפרף על המדורים לא פעם, ועם השנים הם משעממים אותי יותר ויותר. לא יודע אם זה התוכן המידרדר או ירידת הדורות ביחס למושאי הסיקור.

ערוץ 2
כאמור, לפעמים מתגעגע. בשנים האחרונות צופה בערוץ מעט מאוד. התמכרתי לערוץ הדוקומנטרי של יס - יס דוקו - והוא הפך לברירת המחדל שלי בטלוויזיה.

נינט
זה לא פופולרי בסביבתי החברתית הפלצנית, אבל אני מאוד מעריך אותה. וכגבר, גם חושב שהיא נראית להפליא. הצליחה אפילו לפרוץ לי את סכר הדמעות בכמה מביצועיה. בכלל, בתור נער אשפתות, אני אוהב ומזדהה עם אנדרדוגים שהגיעו לצמרת משום מקום.

גל"צ
בית הספר הטוב ביותר שהיה לי לתקשורת. ביליתי בו שש שנים מחיי הבוגרים.
שם התחילה מלחמת ההישרדות שלי בעולם החילוני האמתי, כאנדרדוג מוחלט בין "ילדים של" ובוגרים של סביבות סוציו-אקונומיות בעלי נקודת זינוק טובה בהרבה משלי. לצערי, במבט בוגר לאחור, אני חושב שזה גרם לי למצוקה אישית ובגללה הייתי לא מספיק נחמד ולא מספיק סבלני בתקופה הזו.

גוש קטיף
לבי עם המפונים, וראשי עם המפנים.

מאחזים
חמש שנים בחיי ביליתי במה שהתחיל כסוג של מאחז: ההתנחלות החרדית עמנואל בלב השומרון. השנים ההן גרמו לי להבין את המצב דרך הרגליים והעיניים ולא רק דרך התקשורת, והובילו אותי למסקנה שאנחנו חייבים להיפרד מהפלסטינים כמעט בכל מחיר.

בוגי יעלון
שייך לז'אנר המוזר של אנשי צבא שקצת התחרפנו לאחר שחרורם. מזכיר לי קצת את רפול.

Refresh
חברת האינטרנט שהקמתי וההרפתקה הראשונה שלי בעולם העסקי. כשהקמתי אותה הזהירו אותי שאני חייב לחבור לגוף גדול יותר ולא אצליח לבד. שנה וחצי אחרי אנחנו עם הלקוחות הגדולים במשק: בנק לאומי, מגדל שוקי הון, עיריית תל אביב, שטראוס ואחרים.

אינטרנט
הפלא הגדול ביותר של המאה העשרים. אני חושב שאני סובל מהתמכרות לפלא הזה, ומבטיח לעצמי תמיד שהמסך לא יבוא על חשבון מגע אנושי. לא תמיד זה מצליח.

nrg יהדות
קורא לעתים קרובות. זירה מרתקת מבחינה תוכנית עבור מי שדם יהודי זורם בעורקיו.

סליחה
אורנן יקותיאלי ז"ל אמר לי פעם: "התנצלות היא כוח" וזה הפך למוטו שלי. לעולם איני מהסס להתנצל כשאני מרגיש שזה מה שעליי לעשות. כשמבקשים ממני סליחה והיא באה ממקום אמתי אני תמיד סולח, אבל יש שלושה אנשים שחלפו בחיי ולא אסלח להם כנראה לעולם. נפלאות דרכי האל, נפלאה נפש האדם.